<h1>יראים סימן כ"ו</h1>
<h2>דף טז.</h2>
ותולדות הנדה והיולדת, ליולדת (היולדת) [היושבת] על דם טוהר אסורה לשמש בסוף ימי טוהר בהכנסה לימי הטומאה אע"פ שאינו רואה. וכמה [פסחים קי"ג ב'] אמר רבא עונה וטעמא מאי הואיל והוחזק מעין פתוח. לנדה [אתמר] [נדה ט"ז א'] אשה שיש לה ווסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה עצמה [ולבסוף בדקה אמר רב בדקה עצמה] מצאתה טמא טמא טהור טהור ושמואל אמר אפילו מצאתה טהור טמא שאורח בזמנו בא ופירש ר' זירא דהיכא דבדקה עצמה כשעור (ותם) [ווסת] לווסתה פי' מיד(י) בהא קאמר רב דטהור טהור אבל אחרה אחר הווסת אפילו טהור טמא דווסתות דאורייתא, פי' סמכינן עלייהו כאלו הן דאורייתא דאורח בזמנו בא. ואע"ג דאיכא אמוראי דפליגי על ר' זירא ואמרי (כרב) [דרב] דאמר טהור טהור אפילו לא בדקה כשיעור (ותם) [ווסת] לר' זירא חיישינן.
<h2>דף יז:</h2>
נדה. הזהיר עליה תורה באחרי מות דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה. וענש בסוף הענין כרת שעליה כתוב ונכרתו הנפשות העושות. וענש גם בקדושים תהיו דכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם. ונדה נקראת כשהדם יוצא מן המקור דכתיב מקור דמיה אלמא [דם] המקור נקרא דם, וביציאת דם היא [נעשית] נדה (נעשית) דכתיב בפ' זאת תהיה ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה. והמקור נקרא חדר בלשון תלמוד כדתנן בנדה בפ' כל היד [י"ז ב'] [דם] החדר טמא, נמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור ולכך נקרא מקור שיש שם רבוי הדם ומקום נביעתו והחכמים בקיאין בדבר היכן קביעתו.
<h2>דף יט.</h2>
ובחמשה מראות דם היוצאים מן החדר נעשתה נדה כדתנן בפ' כל היד [י"ט א'] חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג דכל הני יש להן אדמימות ואדום נקרא דם דכתיב ויראו מרחוק את המים אדומים כדם. ומן הדין לא היה לנו לאסור אלא אדום גמור אדום למעלה משאר אדומים דכתיב דם יהיה זובה בבשרה ובאדום גמור היה לנו להעמידו (ואין) [ואם] באנו להוסיף עלינו להביא ראיה אבל מרבה ד[מים] אחרים בנדה פ' כל היד [שם] מדמיה דמיה האמורין במקרא דכתיב בקדושים תהיו והיא גלתה את מקור דמיה, וכתיב באשה כי תזריע ביולדת וטהרה ממקור דמיה. ויולדת נקראת נדה דכתיב כימי נדת דותה תטמא, ומעוט דמיה שנים הרי כאן ד' ואף על גב דחמשה דמים תנן אמרינן שחור אדום הוא אלא שלקה.
<h2>דף כ:</h2>
ואין אנו בקיאים עתה במראה ה' דמים שאפילו ראשונים שלבן גדולים היו יראים לראות כדאמרינן בפ' כל היד ר' זירא לא חזא דמא רבא לא חזי דמא הלכך אם יש בכתם מעט אודם צריך לחוש.
<h2>דף לג.</h2>
ויום שפוסקת בו אינה סופרתו למנין ז', דתנן בנות כותיים נדות מעריסתן והכותיים מטמאין משכב תחתון כעליון מפני שהן בועלי נדות. ותניא [ל"ג א'] מאי טעמא שיום שפוסקת סופרתו למנין ז'. ואע"ג דאקשי(נן) רמי בר חמא עלה ואנן נמי נספריה דקיימא לן מקצת היום ככולו ולא ידעי לתרוצי פרכא אברייתא סמכינן כי הברייתא לא נתבטלה מכח הפרכא דהא חזינן דמקשינן מינה לרב בפ' תנוקת [ס"ט א'] דאמר רב(א) זבה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה סופרתו למנין ז'. ואקשיה ורב ככותאי אמרה לשמעתיה דאמר יום שפוסקת בו סופרתו ומתרציה כי קאמר רב לבר משלישי.
<h2>דף לה:</h2>
ויולדת יש לה דין נדה אפילו בלידה יבשתה בז' לזכר וי"ד לנקבה דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו' ואם נקבה תלד וטמאה שבועים כנדתה ולאחר ז' לזכר וי"ד לנקבה יושבת על דם טוהר ל"ג לזכר וששים וששת ימים לנקבה דכתיב בזכר ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה, ובנקבה כתיב וששים יום וששת ימים תשב בדמי טהרה. ושופעת מתוך ל"ג לאחר ל"ג, מתוך ז' לאחר ז' נחלקו בזו רב ולוי בנדה בפ' בנות כותים רב אמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו ולוי אמר שני מעינות הן נסתם הטמא נפתח הטהור נסתם הטהור נפתח הטמא ומסקנא [ל"ו א'] הלכתא כותיה דרב בין לקולא בין לחומרא.
<h2>דף לז.</h2>
פולטת ש"ז יש לדקדק [שסותרת] ויש לדקדק אינה סותרת ואפרש הדקדוקים בקוצר בתחלת יוצא דופן [נדה מ"ב א'] אמרינן בעי רב שמואל בר ביסנא מאביי, פולטת ש"ז רואה הוי או נוגעת הוי למאי נפקא מינה לסתור ולטמא בכל שהוא ומסקינן רואה הוי וסתרה נראה לי כשקבלתו מן הזב קאמר דסתרה אבל כשקבלתו מן הטהור לא סתרה דהא אביי גופיה דאמר רואה הוי אמר(ינן) בפ' בנות כותים [ל"ז א'] אין קושי סותר (בזבה) [בזיבה] וטעמא דדבר שאינו גורם אינו סותר הלכך ש"ז דטהור שאינו גורם י"ל שאינו סותר דש"ז דסתרה פי' רב הונא בהמפלת [כ"ב א'] שאינה סותרת (אליו) [אלא] משום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה דהוי לה גורם. ואם תאמר הא אשכחן ר' אליעזר בב"ק (פ"ק) [פ"ב כ"ה ע"א] דאמר (אי) אפשר בלא צחצוחי זיבה דתניא ש"ז של זב מטמא במגע ולא במשא דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר אף מטמאה במשא לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי זיבה מכלל דר' אליעזר סבר [אפשר בלא צחצוחי זיבה וי"ל דר' אליעזר סבר] לה כר"א דאמר בפ' בנות כותים [ל"ז א'] דקושי סותר אע"פ דלא קיימי לן הכי אלא כדאמר אביי דאמר אביי [שם] נקטינן אין קושי סותר בזיבה. וא"ת הלא רב הונא לא הוזקק לתלות בצחצוחי זיבה אלא משום דקסבר נוגע הוי אבל אי רואה הוי בלא טעם צחצוחי זיבה סותר אע"פ שאינו גורם ופליג על רב הונא ואמר רואה הוי ר' מלאי ביוצא דופן [מ"ג ב'] אמר ר' מלאי משום ר' אלעזר בר שמעון [ש"ז] לרואה במשהו, אלמא רב הונא ור' מלאי סברי אע"פ שאינו גורם סותר, הא לא קשיא רב הונא לא קיי"ל כוותיה והא דר' מלאי לא קשיא (דידי) [מידי] דסבר(יה) רואה הוי מסתר לא סתר ואביי ורבא ורב יוסף לכולהו שמעון להו ביוצא דופן דאמרי(נן) פולטת רואה הוי אלמא לא בעינן גורם, וקשיא נמי דאביי אדאביי דאמר אין קושי סותר דגורם בעינן הא לא קשיא דכולהו מצינן לאוקומי כשקבלה מן הזב ומשום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה דבועלה (ואיה) [ואיהי] סתרה מידי דהוי אבועלה אע"ג דצחצוחי זבה דבועלה הוי לא הוי גורם לגבי(ה) דידה, כיון דהוי גורם לגביה דידיה גורם (ד)הוי לפי פירוש זה אמרינן דפולטת [אינה] סותרת. ורש"י זצ"ל פי' דלא מצרכינן גורם אלא למסתר ז' אבל יום אחד אע"פ שאינו גורם [סותר] מידי דהוי אש"ז. ולפי פירוש זה יש לומר דפולטת אפילו קבלה מן הטהור סתרה יום אחד הלכך יש לחוש לדברי הגאון בסותרת ופולטת במקום ששפעה ג' ימים שיש לומר [ב]ימי (ב)זיבה קיימא [ד]כולהו ספק זיבות שוינהו רבנן דקיי"ל שראוי להזריע עד שש עונות שלמות, הלכך לאחר פסיקתה יום ראשון לספירתה עדיין אינו מסריח וסותרת דשש עונות שלימות בעינן דאמר רבא ביוצא דופן [מ"א ב'] משמשת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה אי אפשר שלא תפלוט ומסתמא ג' ימים שלמים קאמר, ואע"ג דפליגי תנאי בשבת בפ' ר"ע [פ"ו א'] כרבא קיי"ל, הלכך מנהג כשר אשה ששמשה סמוך לראייתה ושפעה ג' ימים ובסוף ג' ימים פסקה שלא תתחיל ספירת ז' נקיים ברביעי (לרעיתו) [לראיתה] תאחר עד מלאת ג' ימים ו' עונות לשמושה שיבא ש"ז לידי סרחון שמא תפלוט ותסתור. ואין להביא ראיה להתיר מדאמרינן ביוצא דופן [שם] מכלל דכי אמר רבא דאזלא בכרעה בהדי דאזלא שדתא אלמא הולכת משלכת, אלמא אין לחוש לסתירת פולטת בהלכה זו אינה (ראויה) [ראיה] דהא אמרינן עלה וכי תימא דלמא אשתייר אלמא חיישינן לנשתייר ואין לדחות ולומר דלמא אשתייר לפי דברי רבא אמר התלמוד מ"מ לא חיישינן לשיור, הלכך יפה ונעים להחמיר בסתירת פולטת, ובשופעת אחד או ב' ימים נראה שאין לחוש דהא זבה [קטנה] היא ודי לה בספירת יום אחד ואע"ג דאמר ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו ז' נקיים דספק זיבות גדולות שווינהו, התם היינו טעמא דגזרינן רואה יום אחד אטו רואה ג' ימים או ד' או ה' ימים אבל בסתירת פולטת דליכא למיחש ולמיגזור אלא אטו רואה ג' ימים, אבל בד' או בה' ליכא למיגזר שהרי כבר בא לידי סרחון י"ל שלא החמיר ולא גזר ר' זירא על זאת. פרשתי צדי היתר ואיסור והמחמיר בכולן ינוחו ברכות על ראשו ויאריך ימים ושנים.
<h2>דף מ.</h2>
וכך הוא (ה)משפט [ה]נדה וזבה מן התורה, כשהיא רואה בתחלה אפילו בראיה אחת היא נדה וטמאה שבעה בין שופעת כל שבעה בין פוסקת מיד דכתיב דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהי' בנדתה. אם פוסקת לערב שביעי טובלת וטהרה לבעלה ולא הטעינה הכתוב ספירה ואחר אלו הימים נכנסים אחד עשר ימים שכך דינן (ראית) [ראתה] פעם אחת הן רב הן מעט ופסקה לערב מונה למחרתו נקי וטהרה, ראתה שני ימים ופסקה לערב סופרת למחרתו נקי וטהורה, ראתה ג' ימים נעשית זבה גדולה וטעונה ספירת ז' נקיים ועליה נאמר וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. ואחרי ספירת ז' נקיים חוזרת לפתחה להיות נדה וטמאה שבעה הן בראיה אחת הן בראיות ז' ימים. ואלו הדינים מפורשים בסוף מסכת נדה לר' אליעזר בן עזריה הלכה למשה מסיני לר' עקיבא קראי ומפרש להו התם, (ויען שהברייתא ארוכה ומדרש המקרא לא כתבתיה.) והכי תניא יכול הרואה ג' ימים בתחלה תהא זבה וכו', [ויען שהברייתא ארוכה ומדרש המקרא לא כתבתיה], ואפילו לא יצא הדם לחוץ אלא שנעקר מן המקור ובא לפרוזדור טמאה להיות נדה בימי נדה וזבה בימי זבה כדתנן ביוצא דופן [מ' א'] כל הנשים מטמאות בבית החיצון שנאמר דם יהיה זובה בבשרה, פי' בעוד הדם בבשרה טמא. ותנן [שם] מטמאות בכעין החרדל ובפחות מכאן. והזבה בכרת כנדה שנאמר כל ימי זוב טומאתה כימי נדת[ה תהיה] טומאתה יהיה לה.
<h2>דף מב.</h2>
פולטת ש"ז יש לדקדק [שסותרת] ויש לדקדק אינה סותרת ואפרש הדקדוקים בקוצר בתחלת יוצא דופן [נדה מ"ב א'] אמרינן בעי רב שמואל בר ביסנא מאביי, פולטת ש"ז רואה הוי או נוגעת הוי למאי נפקא מינה לסתור ולטמא בכל שהוא ומסקינן רואה הוי וסתרה נראה לי כשקבלתו מן הזב קאמר דסתרה אבל כשקבלתו מן הטהור לא סתרה דהא אביי גופיה דאמר רואה הוי אמר(ינן) בפ' בנות כותים [ל"ז א'] אין קושי סותר (בזבה) [בזיבה] וטעמא דדבר שאינו גורם אינו סותר הלכך ש"ז דטהור שאינו גורם י"ל שאינו סותר דש"ז דסתרה פי' רב הונא בהמפלת [כ"ב א'] שאינה סותרת (אליו) [אלא] משום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה דהוי לה גורם. ואם תאמר הא אשכחן ר' אליעזר בב"ק (פ"ק) [פ"ב כ"ה ע"א] דאמר (אי) אפשר בלא צחצוחי זיבה דתניא ש"ז של זב מטמא במגע ולא במשא דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר אף מטמאה במשא לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי זיבה מכלל דר' אליעזר סבר [אפשר בלא צחצוחי זיבה וי"ל דר' אליעזר סבר] לה כר"א דאמר בפ' בנות כותים [ל"ז א'] דקושי סותר אע"פ דלא קיימי לן הכי אלא כדאמר אביי דאמר אביי [שם] נקטינן אין קושי סותר בזיבה. וא"ת הלא רב הונא לא הוזקק לתלות בצחצוחי זיבה אלא משום דקסבר נוגע הוי אבל אי רואה הוי בלא טעם צחצוחי זיבה סותר אע"פ שאינו גורם ופליג על רב הונא ואמר רואה הוי ר' מלאי ביוצא דופן [מ"ג ב'] אמר ר' מלאי משום ר' אלעזר בר שמעון [ש"ז] לרואה במשהו, אלמא רב הונא ור' מלאי סברי אע"פ שאינו גורם סותר, הא לא קשיא רב הונא לא קיי"ל כוותיה והא דר' מלאי לא קשיא (דידי) [מידי] דסבר(יה) רואה הוי מסתר לא סתר ואביי ורבא ורב יוסף לכולהו שמעון להו ביוצא דופן דאמרי(נן) פולטת רואה הוי אלמא לא בעינן גורם, וקשיא נמי דאביי אדאביי דאמר אין קושי סותר דגורם בעינן הא לא קשיא דכולהו מצינן לאוקומי כשקבלה מן הזב ומשום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה דבועלה (ואיה) [ואיהי] סתרה מידי דהוי אבועלה אע"ג דצחצוחי זבה דבועלה הוי לא הוי גורם לגבי(ה) דידה, כיון דהוי גורם לגביה דידיה גורם (ד)הוי לפי פירוש זה אמרינן דפולטת [אינה] סותרת. ורש"י זצ"ל פי' דלא מצרכינן גורם אלא למסתר ז' אבל יום אחד אע"פ שאינו גורם [סותר] מידי דהוי אש"ז. ולפי פירוש זה יש לומר דפולטת אפילו קבלה מן הטהור סתרה יום אחד הלכך יש לחוש לדברי הגאון בסותרת ופולטת במקום ששפעה ג' ימים שיש לומר [ב]ימי (ב)זיבה קיימא [ד]כולהו ספק זיבות שוינהו רבנן דקיי"ל שראוי להזריע עד שש עונות שלמות, הלכך לאחר פסיקתה יום ראשון לספירתה עדיין אינו מסריח וסותרת דשש עונות שלימות בעינן דאמר רבא ביוצא דופן [מ"א ב'] משמשת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה אי אפשר שלא תפלוט ומסתמא ג' ימים שלמים קאמר, ואע"ג דפליגי תנאי בשבת בפ' ר"ע [פ"ו א'] כרבא קיי"ל, הלכך מנהג כשר אשה ששמשה סמוך לראייתה ושפעה ג' ימים ובסוף ג' ימים פסקה שלא תתחיל ספירת ז' נקיים ברביעי (לרעיתו) [לראיתה] תאחר עד מלאת ג' ימים ו' עונות לשמושה שיבא ש"ז לידי סרחון שמא תפלוט ותסתור. ואין להביא ראיה להתיר מדאמרינן ביוצא דופן [שם] מכלל דכי אמר רבא דאזלא בכרעה בהדי דאזלא שדתא אלמא הולכת משלכת, אלמא אין לחוש לסתירת פולטת בהלכה זו אינה (ראויה) [ראיה] דהא אמרינן עלה וכי תימא דלמא אשתייר אלמא חיישינן לנשתייר ואין לדחות ולומר דלמא אשתייר לפי דברי רבא אמר התלמוד מ"מ לא חיישינן לשיור, הלכך יפה ונעים להחמיר בסתירת פולטת, ובשופעת אחד או ב' ימים נראה שאין לחוש דהא זבה [קטנה] היא ודי לה בספירת יום אחד ואע"ג דאמר ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו ז' נקיים דספק זיבות גדולות שווינהו, התם היינו טעמא דגזרינן רואה יום אחד אטו רואה ג' ימים או ד' או ה' ימים אבל בסתירת פולטת דליכא למיחש ולמיגזור אלא אטו רואה ג' ימים, אבל בד' או בה' ליכא למיגזר שהרי כבר בא לידי סרחון י"ל שלא החמיר ולא גזר ר' זירא על זאת. פרשתי צדי היתר ואיסור והמחמיר בכולן ינוחו ברכות על ראשו ויאריך ימים ושנים.
<h2>דף נד.</h2>
והאידנא שווינהו רבנן לכולהי נשים ספק (זיבות) [זבות] כדאמרינן בתינוקת [ס"ז ב'] אמר ליה רב פפא לרבא מכדי האידנא ספק זבות וכו' וטעמא דאמר ר' זירא [שם ס"ו א'] בנות ישראל הן החמירו על עצמן וכו', ויולדות נמי חשבינן לה יולדות (כזוב) [בזוב] וצריכה שתשב ז' נקיים, וימי נדה ולידה שאינה רואה בהם עולים לה לספירת זבותה, פי' זבה קטנה אבל זבה גדולה לא משכחת בהו ימי נדה שכשהיא זבה גדולה לעולם לא תשוב (לפתוח) [לפתח] נדותה עד שתשב ז' נקיים שתצא מטומאת זבותה אבל זיבה קטנה משכחת לה בתוך ימי ספירתה ימי נדה שאינה רואה בהם שהיא חוזרת לפתח נדותה קודם (נדות) [עלות] ספירתה לזבה קטנה והכי מוכח בעירוכין פרק אין נערכין [ח' א'] ובנדה [נ"ד א']. והכי הלכתא דימי נדה ולידה שאינה רואה (דם) [בהם] עולין לספירת זיבתה דאמרינן בנדה בשלהי בא סימן [שם] אמר רב אדא בר אהבה בריה דרב יצחק זאת אומרת ימי נדה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה. ואמרינן התם [שם ב'] תניא ראתה שנים ושלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו ספק לידה ספק זיבה מביאה קרבן (ונאכל) [ואינו נאכל] וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה ומסקינן ש"מ עולין לה ש"מ. וכן ראיתי בה"ג של רב יהודאי גאון שפסק שעולין. ועוד אביי ורבא פליגי בפ' בנות כותים [ל"ז א'] אביי אמר אינה עולה ורבא אמר עולה. אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם והוא עד זומם ולא זאת. וכך אנו נוהגין שעולין בין ימי לידה בין ימי נדה, הלכך שופעת ד' ימים או ה' די לה בז' ימים [נקיים] ממ"נ אם ג' ראשונים סוף ימי זיבה ונעשה זבה גדולה ואינה חוזרת לפתחה עד שתשב ז' נקיים ואם שנים ראשונים סוף ימי זיבה הרי היא זבה קטנה יום ראשון של ספירתה הם ימי נדה שאינה רואה בהם שהרי ספירת זבה קטנה אינה מעכבת פתחה כדאמרינן בנדה ובעירוכין ואע"פ שהם טמאים עולים לספירת ז'.
<h2>דף נז:</h2>
והרואה כתם במקום שיש לחוש שמאותו מקום בא טמאה. המקומות, פירשו חכמים בנדה בפ' הרואה כתם על בשרה כנגד בית התורפה טמאה, שלא כנגד בית התורפה טהורה. על עקבה ועל ראש(ה) (א') גודלה וכו'. ואותם מקומות שפרשו חכמים יורו למבינים על שאר מקומות להזהר בכל מקום שלה והסברא נותנת ומכרעת שיש לחוש שמאותו מקום בא, וקיי"ל כר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר בפ' הרואה כתם [נ"ח ב'] בין הרגה מאכולת בין לא הרגה תולה עד כגריס של פול, ואנן לא בקינן שפיר מהו גריס של פול הלכך צריך להזהר בכתמין לפי שקול הדעת שאין דם מאכולת ופרעושים רבה. ואפילו כתם גדול ויש לתלות בדברים אחרים כגון שיש [בה] מכה או בשוכבים עמה תולה כדתניא [שם במשנה] תולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות אם יש לה מכה שיכולה להגרע ולהוציא ממנה [דם] תולה בה ותולה בבנה ובבעלה. נתעסקה בכתמים או שישבה בצד העסוקים בהם תולה הכל לפי שקול הדעת (ומעורא) [ומאורע] שיש לתלות כתם הנמצא.
<h2>דף סג:</h2>
ועוד יש תולדה אחרת והיא מדאורייתא, ויען שאין חייבין עליה [כ]תולדה הראיתיה תולדה. דתניא בשבועות פ' ידיעות הטומאה [י"ח ב'] ובנדה פ' האשה [ס"ג ב'] (והזהרתם) [והזרתם] את בני ישראל מטומאתם אמר ר' יאשיה [מכאן] אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן וכמה אמר רבא עונה. פי' אותה עונה שהיא רגילה לראות [שאם רגילה לראות] מט"ו לט"ו ביום אסורה כל יום ט"ו ואם בלילה אסורה ליל ט"ו שהעונה הוא או יום או לילה. (ואם אינה רגילה לראות בתחילת העונה) [ואין חילוק בין רגילה לראות תחילת העונה או סוף העונה] לעולם אינה אסורה אלא אותה העונה וזה הדין באשה שווסתה ימים אבל באשה שווסתה לסמנים אחרים ולא לימים כדתנן [שם ס"ג א'] ואלו הן ווסתות מפהקת ומעטשת חוששת (כפי) [בפי] כריסה בשפולי מעיה כמו צמרמרת (אוסרין) [אוחזין אותה] וכל כיוצא בה וכל שתקבענה ג' פעמים הרי זה ווסת. (הלכתא) [הלכך] מי שווסתה בסמני גופה ולא לימים או באכלה שום וראתה אכלה פלפלין וראתה מותרת עד שיגיעו אותם הסמנים.
<h2>דף סה:</h2>
דין [דם] בתולים אע"פ שמן הצדדים בא וטהור אסרוהו חכמים בבעילה שניה כדי שלא תטעה בדם מקור דאמרינן בנדה בפ' תינוקת כי קיימי ר' יוחנן וריש לקיש בתינוקת לא מסקי מינה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא אמרי בועל בעילת מצוה ופורש.
<h2>דף סו.</h2>
ואמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים וטעמא כיון דמחמדא יש לחוש שמא ראתה ולאו (אדעתיה) [אדעתה].
<h2>דף סו:</h2>
ולאחר פסיקתה לנדות או ספירת ז' לזבה צריכה שתטבול. ומנין לנו טבילה לנדה ראיתי בה"ג משום דאקשה רחמנא לזבה [דכתיב] כל ימי זוב טומאתה כימי נדת טומאתה תהיה טמאה היא. ולזבה מנין לר' שמעון למדנו בסוף נדה [ס"ז ב'] מן המקרא דתניא ואחר תטהר אחר מעשה תטהר, פי' אחר טבילה, מאחר שהמעשה סתום יש לנו להעמיד [בדבר] שראינו שתלה הכתוב הטהרה במקום אחר והיינו טבילה. לרבנן דפליגי עליה דר' שמעון לא למדנו דדרשי ואחר תטהר (אחד) [אחר] אחד לכולם, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם ואי משום דאיתקש זבה לזב (הכתיב) [דכתיב] והזב את זובו לזכר ולנקבה ובזב כתיב ורחץ בשרו במים חיים וטהר, אם כן היה לנו להצריך מים חיים לזבה כמו כן ותניא בתוספתא דמסכת זבין [פ"ג] הזב טעון ביאת מים [חיים] והזבה אינה טעונה ביאת מים חיים. ונראה שהטבילה לרבנן נפקי להו מדאמרינן בסוף מס' ע"ז [ע"ה ב'] אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן וזבה ילפה מנדה דהא איתקש לה דכתיב כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה.
ולעולם אינה יוצאה מחוב כרת עד שתטבול כדאמרינן בשבת בבמה אשה יוצאה [ס"ד ב'] והדוה בנדתה תהיה תהא בנדתה עד שתבא במים. וכשהיא טובלת צריכה שתכניס כל גופה במים ביחד שלא תכניס מקצתה ואחר כן תצא ותכניס מקצת האחר, דילפינן טבילה זאת מטבילה האמורה בפ' אמור אל הכהנים אצל קדשים דכתיב כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים [ותניא בת"כ ורחץ בשרו במים יכול יהא מרחיץ גופו אבר אבר ת"ל ובא השמש וטהר] מה ביאת שמשו כלו כאחת אף ביאתו במים כלו כאחת, ועוד ראיה שלא תטבול לחצאין מדתניא [בעירובין ד' ב'] כל בשרו במים, מים שכל גופו [עולה בהן] ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה פי' עולה בבת אחת. וראיה זאת יש לדחות דאיכא למימר פי' שכל גופו עולה שיעורא (בעינא) [בעינן] שיהא ראוי להכניס בהן כל גופו בבת אחת ואם הכניס אבר אבר שפיר דמי אחרי (דאיתי לשעורין) [דאיתא לשיעורא]. וצריכה שתטבול במים שבאו ונקוו בידי שמים ולא במים שאובין דתניא בת"כ בפ' שמיני יוכל מילא על כתפו ועשה מקוה בתחילה יהא טהור ת"ל אך, מעין ובור מקוה מים, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אי מה מעין שאין בו תפישת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפישת ידי אדם ונוציא המניח כלים וקנקנים בראש הגג (וספינה) וחברם בראש הגג שהוא מחובר ונתמלאו מים ת"ל ובור, פי' מאחר שהם כלי חרש לא חשיבו ומבטלה תורת כלי מהם אע"פ שחקקם ולבסוף קבעם ולא דמו לצינור שחקקו ולבסוף קבעו שפוסל את המקוה דההוא של עץ וחשיב ולא מבטיל. נחזור לברייתא אי בור יכול [שבספינה] יהיה טהור ת"ל מעיין מה מעין שעיקרו בקרקע אף בור שעיקרו בקרקע, אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא ת"ל אך, מעין מטהר בכל שהוא אך שיהא בו רביעית ובדבר שגופו עולה בו פי' גוף הדבר שהוא מטביל עולה בו כגון מחטין וצינורות, והמקוה בארבעים סאה. אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך [מיעט] מעין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן פי' ולא בזוחלין, אבל מעין מטהר בכל ענין, שהמעין נקרא מעין בין בזוחלין בין באשבורן אבל מקוה אינו נקרא מקוה אלא א"כ ישנן באשבורן כדכתיב יקוו המים אל מקום אחד אלמא דבר שהוא במקום אחד שאינו זוחל נקרא מקוה ואין לנו להכשיר זוחלין אלא א"כ ילמוד ממעין, ומזה מעוט אך שאינו למד אבל מעין שאינו צריך למוד ממקוה שבכל ענין שם מעין עליו ולא ממעט ליה מאך שאך אינו ממעט אלא שלא ילמוד אחד מחבירו.
ואמר רבא לעולם ילמד אדם את בתו שתהא מדיחה בית קמטיה במים אע"ג דביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים בעינן ואף בשיניה ובפיה ראוי לביאת מים בעינן דאמרינן בתינוקת [שם] ובקדושין פ"ק [כ"ה א'] אמר ר' יצחק מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת. ואמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחזור ולטבול, ואם לאו צריכה לחזור ולטבול. וסמוך לחפיפה פי' (ב' שעות או בג' טבלה), [ג' שעות כך קבלה] והוא שלא הלכה במקום שיש לחוש שנפל עליה דבר חוצץ (ואפילו הנמצא) [שנמצא עליה].
ואמרו חכמים אשה לא תטבול בכל מקום דבעיתא, דאמר שמואל בר רב אשה לא תעמוד על גבי כלי חרש ותטבול, והוא הדין אסילתא ומפרשי טעמא משום דבעיתא. ומהאי טעמא אמר שמואל בר רב יצחק אשה לא תטבול בנמל, פי' מקום הספינות ובני אדם שם ובעיתא מבשת בני הספינות ולא טבלה שפיר וכן פי' רבינו חננאל ז"ל. ולא גרסינן ביה אע"ג דהשתא ליכא (למימר) [אימר] בדדיוני נפלי.
<h2>דף סז.</h2>
ורבותינו יש מהם פרשו טעמא דנמל משום חציצת טיט (וברובו) וליתא אלא משום בעיתא. והיינו דאמרינן עלה בשלהי נדה [שם] אבוה דשמואל עביד לבנתיה מקוואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי, פי' טובלות היו במקום נמל ועושה להן מחיצות של מפצי לצניעות שלא יראו אותן בני הספינות ויבעתו מבשתם ולא יטבלו כראוי. מקוואות ביומי ניסן, אמרינן בפ' אחרון דבכורות [נ"ה ב'], (ובמה יוצאה אשה) [ובבמה אשה יוצאה, שבת ס"ה ע"ב] סבר לה כרב דאמר מטרא במערבא סהדא רבא פרת, סבר שמא ירבו הנוטפים על הזוחלין והוו להו שאובין פי' נפסלו לטבול בהם דרך זחילה כפסול שאובים בכל ענין דתנן [מקואות פ"ה מ"ה] הנוטפין (במקוה) [כמקוה] ומקוה פרשנו למעלה שדינן באשבורן ולא בזחילה. ואין לומר למה לא יבטלו נוטפין בזוחלין ראשון [ראשון] כדאמרינן בשלהי ע"ז [ע"ג א'] (מקוה) המקלח מצרצר קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, דהתם בידי אדם הוי, דהיינו טעמא דראשון ראשון בטל שכל שעה ביד המערב לפסוק שלא לערב יותר הלכך לא חשבינן לי' כאלו נתערב בבת אחת, אבל במקום שהתערובות בידי שמים שאין בידי אדם להפסיק כגון רביית נוטפין בזוחלין חשבינן נתערב הכל בבת אחת. והיינו נמי טעמא דלא מבטלי גדולי איסור והיתר כדאמרינן בחולין [קט"ז א'] כתיב המלאה וכתיב הזרע כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה, זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם הוסיף בר' אסור ולא מבטלי ראשון ראשון, וגלי קרא וילפינן מינה לכל תערובת בידי שמים.
ואמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, דחיישינן לרביית נוטפין. פי' רבינו יעקב ז"ל דלא קיי"ל הכי אלא כאידך דשמואל קיי"ל דאמרינן התם בבכורות פ' אחרון תניא ר' מאיר אומר יובל שמו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין. וחכמים כמו כן מסייעי ליה לשמואל דאמר(י) נהרא מכפיה מיברך. ורבנן לא פליגי עליה אלא בשמא. ומימיו פרין ורבין גרסינן בתרווייהו דאי לא תימא הכי אדמסייע ליה מר' מאיר ליקשי ליה מדרבנן אלא ודאי מתרווייהו מסייעי ליה לשמואל. ואמרינן נמי בתענית (פרק) שלהי [פרק] סדר תעניות [כ"ה ב'] ר' שמעון בן אלעזר אומר אין לך טפח שיורד מלמעלה שאין טפחיים עולין כנגדו מלמטה, פי' כשרבו הגשמים שהשקו הארץ כעובי טפח למעלה עלה התהום והשקה ולחלח הארץ מתחת טפחיים, וכיון שהתהום עולה סילוני הנהרות מגבירין ומתגברין הנהרות. למדנו שהתהום מגביר הנהרות, וראיה דקה היא זאת. ועוד ראיה דתנן במס' פרה (פ"ה) [פ"ח מ"ו] מימי קרמיון מי פוגה פסולים למי חטאת שהם מי ביצים מי הירדן מי ירמוך פסולין מפני שהם מי תערובות דשאר נהרות אלמא לא חיישינן לרביית נוטפין. ואע"פ שאנו צריכין לתרץ אליבא דרב ואבוה דשמואל לחד לישנא דהנהו נהרות יושבין על ההרים ואין זחילת נטיפת ההרים באה בהם ושנוי דחוק הוא זה דהא חזינא דירדן בין ההרים יושב וזחילת נטיפת ההרים באה בו אפילו הכי אי לאו טעמא דמי תערובות הי' כשר וקא[י] רביית נוטפין, הלכך נהרא מכפיה מבריך קיי"ל, מיהו לנהרות קטנות יש לחוש לרביית נוטפין מסברא וממתניתין דתנינן במס' פרה (פ"ה) [פ"ח מ"ט] המים המכזבין בפולמוסיות ובשני בצרת כשרים ור' יהודה פוסל. הלכך צריך לתת לב אם הנהר (ה)קטן כ"כ שאם היה בארץ ישראל מקום שאין הגשמים מצויין היה מכזב פעם אחת בשבוע חיישינן ביה לרביית נוטפין, ולבורות ולמעינות שאין נטיפת זחילת הארץ זוחלת בו לא חיישינן בהו לרביית נוטפים.
אמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה, פי' שלא עיינה בידיה קודם טבילה לא עלתה לה טבילה.
אמר ר"ש בן לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה [פי' דרך הלוכה וגדולה] והיינו דאמר ר' יוחנן עצמה עיניה ביותר או פתחה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה. ומסקינן הני מילי לטהרות אבל לבעלה לא ומי[הו] לכתחילה אפילו לבעלה צריכה לעשות (דאמר) [דאמימרא] דיעבד קאי. ואמר רבה בר רב הונא [שם] נימא אחת קשורה חוצצת, שלש אינה חוצצת שתים איני יודע. ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת וקיי"ל כרבה. אמר ר' יצחק [שם ב'] דבר תורה ברובו ומקפיד עליו חוצץ וגזרו רבנן על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד פי' הקפדה דרך בני אדם כיוצא בזה להקפיד, ואם מקפיד בדבר שאין דרך בני אדם (להקפיד) שהם כיוצא בו להקפיד, או אינו מקפיד בדבר שדרך בני אדם להקפיד בטלה דעתו אצל כל אדם. מקצת הלכות נדה ודקדוקיה כתבתי ישמע חכם ויוסיף לקח.
<h2>דף סז:</h2>
וצריך הטובל להזהר שלא יהא [עליו] דבר חוצץ או על הכלי אם הוא (מטבילנן) [מטבילן] דתניא בת"כ ומייתינן לה בעירובין [ד' ע"ב] וסוכה פ"א [ו' א'] ורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים, ובין חתיכת קרח שקורין גלצא אע"פ שאין בו חציצה אין מטבילין בהן שאי אפשר שידבק הקרח על בשרו שלא תהיה גומא בקרח שאין מניחו לידבק בדבר הנטבל, ואותו מקום הוה ליה כיפין ותנן [חגיגה י"ט א'] אין מטבילין בכיפין. הלכה למשה מסיני שאין חציצה פוסלת אלא ברובו המקפיד דאמר ר' יצחק בסוכה [ו' א'] ובעירובין פ"א דבר תורה רובו מקפיד עליו חוצץ [וכל] (וכו') דבר הנטבל אנו למדין מבשרו לפסול בהם חציצה.
ואע"ג דספק זבות שוינהו אינה טובלת אלא למוצאי שביעית ערב ח' כדאמרינן בתינוקת א"ל רב פפא לרבא מכדי ספק זבות שווינהו ליטבלינהו [ביממא דשבעה] א"ל משום דר' שמעון דתניא ר"ש אומר ואחר תטהר אחר מעשה תטהר פי' אחר טבילה אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן פי' לטבול, שמא תבא לידי ספק, שמא תבעל לאחר טבילתה ואחר תראה בו ביום וסתרה ספירתה ונמצא בועל זבה למפרע. ואין לפרש אסור לבעול אבל בטבילה מותרת שהרי שאל ליטבלינהו ולא שאל לישתרו ועל (כן) [זה] חשיב שאסור. ואין להביא ראיה שהתיר ר"ש לטבול דאמרינן בהמפלת [כ"ט ב'] האשה שיצאה מלאה וחזרה רקנית והביאה וכו' ומוקמינן לההיא כר' שמעון ואמרינן שבוע שלישי מטבלינן (אומ' ויולדת) [אימר יולדת] נקבה בזוב היא, אינה (ראויה) [ראיה] דהתם כיון דלא משתריא בליל ח' לא אסרינן טבילתה ביום (ו') [ז'] אבל במקום דמשתריא בליל ח' כיון שהיא מצפה לתשמיש בליל ח' גזר ר' שמעון על טבילתה ביום ז' שמא תקדים לשמש. אי נמי [מצינו] למימר אע"ג דלא אסר ר' שמעון אלא תשמיש אבל טבילה שרי, רבא אמר אפילו טבילה אסר והכי קאמר ולא מטבלינן לה ביממא דשבעה משום דר' שמעון, פי' כי היכי דגזר ר' שמעון בתשמיש גזרינן אנן בטבילה.
(ו)בשלהי נדה אמרינן אמר רב חייא בר אשי אמר רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה מפני סרך בתה. (ורש"י) פי' שלא תטבול בשביעי, ואם יש סכנת גנבים או ענין אחר שהטורח רבה כגון שהנהר רחוק [מותרת לטבול בשמיני ביום כדאמר בתינוקת ס"ז ע"ב] רב אחא בר יעקב שרא למיטבל ביממא דתמניא משום גנבים רב יהודה דפומבדיתא משום צינה ותן לחכם ויחכם עוד ולהתיר כיוצא באלו. ויש לדקדק כרב אחא בר יעקב דלמא אתי למיסרך פי' סרך בתה ורש"י פי' שם ולא אתפרש דרב אחא בר יעקב היכא, ונראה לפרשו ע"ז, הלכך צריך לחוש לסרך בתה (אף) [אך] אם לא יהיה טורח גדול יותר מגנבי דרב אחא בר יעקב.
והאידנא שווינהו רבנן לכולהי נשים ספק (זיבות) [זבות] כדאמרינן בתינוקת [ס"ז ב'] אמר ליה רב פפא לרבא מכדי האידנא ספק זבות וכו' וטעמא דאמר ר' זירא [שם ס"ו א'] בנות ישראל הן החמירו על עצמן וכו', ויולדות נמי חשבינן לה יולדות (כזוב) [בזוב] וצריכה שתשב ז' נקיים, וימי נדה ולידה שאינה רואה בהם עולים לה לספירת זבותה, פי' זבה קטנה אבל זבה גדולה לא משכחת בהו ימי נדה שכשהיא זבה גדולה לעולם לא תשוב (לפתוח) [לפתח] נדותה עד שתשב ז' נקיים שתצא מטומאת זבותה אבל זיבה קטנה משכחת לה בתוך ימי ספירתה ימי נדה שאינה רואה בהם שהיא חוזרת לפתח נדותה קודם (נדות) [עלות] ספירתה לזבה קטנה והכי מוכח בעירוכין פרק אין נערכין [ח' א'] ובנדה [נ"ד א']. והכי הלכתא דימי נדה ולידה שאינה רואה (דם) [בהם] עולין לספירת זיבתה דאמרינן בנדה בשלהי בא סימן [שם] אמר רב אדא בר אהבה בריה דרב יצחק זאת אומרת ימי נדה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה. ואמרינן התם [שם ב'] תניא ראתה שנים ושלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו ספק לידה ספק זיבה מביאה קרבן (ונאכל) [ואינו נאכל] וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה ומסקינן ש"מ עולין לה ש"מ. וכן ראיתי בה"ג של רב יהודאי גאון שפסק שעולין. ועוד אביי ורבא פליגי בפ' בנות כותים [ל"ז א'] אביי אמר אינה עולה ורבא אמר עולה. אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם והוא עד זומם ולא זאת. וכך אנו נוהגין שעולין בין ימי לידה בין ימי נדה, הלכך שופעת ד' ימים או ה' די לה בז' ימים [נקיים] ממ"נ אם ג' ראשונים סוף ימי זיבה ונעשה זבה גדולה ואינה חוזרת לפתחה עד שתשב ז' נקיים ואם שנים ראשונים סוף ימי זיבה הרי היא זבה קטנה יום ראשון של ספירתה הם ימי נדה שאינה רואה בהם שהרי ספירת זבה קטנה אינה מעכבת פתחה כדאמרינן בנדה ובעירוכין ואע"פ שהם טמאים עולים לספירת ז'.
<h2>דף סח.</h2>
תניא בב"ק במרובה [פ"ב א'] עשר תקנות תיקן עזרא וזו אחת מהן שתהא אשה חופפת וטובלת ומסקינן בתינוקת [ס"ח א'] והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. פי' אפשר לחוף ביום לפני ליל טבילתה חופפת ביום, אי אפשר לחוף ביום שלפני ליל טבילתה כגון שנזדמנה טבילתה במוצאי (יום טוב) [שבת] שאי אפשר לחוף בשבת וביום טוב, חופפת במוצאי שבת בלילה. ואם אירע (מוצאי יום טוב) [למו"ש יו"ט] שאי אפשר לחוף בו חופפת בערב שבת שהוא חול וטובלת למוצאי שבת ואמר רב חסדא כולהו אמרינן שכן לא אמרינן ורב יימר אמר שכן נמי אמרינן לבד האשה חופפת באחד בשבת וטובלת [בחמישי] בשבת שאפילו שכן נמי ליתא דאפשר דחייפא בלילה וטבלא בלילה ודרש מרימר הלכתא כוותיה דרב חסדא וכדמתרץ רב יימר פי' כוותיה דר"ח דלא אמרינן שכן וכדמתרץ ר' יימר דהיכא דאפשר למיחף בלילה ולמטביל בלילה אפילו כולהו נמי לא אמרינן. וחפיפה זו בראש ובכל מקום שיש (שעור) [שער] כדאמרינן במרובה [שם] שתהא אשה חופפת וטובלת דאורייתא היא (בלשון קושיא) דכתיב ורחץ את בשרו במים את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו וכו' אלמא בשערו קאמר. ועוד ראיה ממאי דאמרינן בתינוקת [ס"ו ב'] דרש מרימר משמיה דרבא אשה לא תחוף אלא בחמין ואפילו בחמי חמה, פי' [אסור לחוף] ומאי טעמא משום דמשרו מזייא, פי' מקשים את השיער ונעשה ביצין ביצין פי' כביצים של יוצר [באיזהו נשך ע"ב ע"ב מישרו] לשון שריר וקיים [ב"ב ק"ס ב'], ולשון לשרורי מנא [שבת ע"ד ב'], אלמא חפיפה בשיער הוא, ולפי שיש שיער בגוף לבד שיער הראש, הוזקקו נשים לחוף [כל גופן בחמין ומנהג] (ו)כשר וטוב הדבר והמעבירו ימתח על העמוד.
<h2>דף סח:</h2>
ובספירתה ז' נקיים צריכה שתבדוק עצמה בכל יום. ואם לא בדקה אלא יום ראשון ויום ז' בדיעבד טהורה דקיי"ל כר"א דתנן בפרק תינוקת הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון וביום השביעי ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו ר"א אומר הרי אלו בחזקת טהרה, ר' יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ויום ז' בלבד, ר' עקיבא אומר אין להם אלא יום שביעי בלבד, ואנן כר' אליעזר קיי"ל דרב ס"ל כר"א דאמרינן בגמרא התם [ס"ט א'] אמר רב (נדה) [זבה] שהפרישה בטהרה לבד משלישי שלה סופרתו למנין שבעה ואמרינן פשיטא ל"צ דלא בדקה עד יום שביעי ואשמעינן דר"א סבר סופו אעפ"י שאין תחילתו. מיהו בסופן אעפ"י שאין תחלתם לית הלכתא כוותיה דרב דהא ר' חנינא פליג עליה דרב ופי' דר' אליעזר תחלתו וסופו בעי. וראיה עוד דהלכה כר"א בנדה פ"א [ז' ב'] אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"א בארבע, חדא הא, ואידך דתנן הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון (וביום השבעה טהורה וכו' ר' אליעזר אומר אין להם אלא ראשון ויום ז') [ומצאו טהור וביום השביעי ומצאו טהור וכו' ר' אליעזר אומר הרי אלו בחזקת טהרה] ועוד ראיה דאין הלכה כר' יהושע ור"ע דרבנן פליגי עלייהו דתנן [ס"ח א'] וחכמים אומרים אפילו שנים ושלשה בנדתה בדקה ומצאה טהורה ושאר הימים לא בדקה אלא אחר מכאן בדקה ונמצאת טמא (ו)הרי זו בחזקת טהורה. ואע"ג דלא קיי"ל בהא אלא כר"א וכדפריש ר"ח דתחילתן וסופן בעינן, מיהו דלא כר"י (ורבא) [ור"ע] שמענו. ואין לחלוק בין נדה לזבה מטעם דזבה היא טמאה טפי מנדה, כדתנן [ל"ט א'] אבל ימי הזב והזבה הרי אלו בחזקת (טהרה) [טומאה] [דהא תנן ברישא דמתני' כל י"א] יום בחזקת טהרה, והא דלא תני (אלה) [אלא] הזב והזבה משום דתנא י"א יום [ואלו] ימים הרי [שנים] [שנויים] לזבה תנא נמי זבה. וכשהיא בודקת עצמה בודקת בצמר לבן או בפקולין שקורין קוטון בלע"ז או בבגד פשתן לבן ישן שהוא רך ולא בחדש מפני שהוא קשה ואין הדם נדבק בו. ואמר אביי [י"ז א'] הני שחקי דכתנא מעלו לבדיקה. וצריכה שתכניס הבגד שהיא בודקת בפנים בחורין ובסדקין כדאמרינן בפרק א' בנדה [ה' א'] אמר ר"י אמר שמואל עד שלפני תשמיש אינו ממעט בפקידה מאי טעמא אמר רב קטינא מתוך שמהומה לביתה אינו מכניסתו לחורין ולסדקין, אלמא הכנסת חורין וסדקין הוי בדיקה מעליא בענין אחר לא.
<h2>דף עב:</h2>
וכך הוא (ה)משפט [ה]נדה וזבה מן התורה, כשהיא רואה בתחלה אפילו בראיה אחת היא נדה וטמאה שבעה בין שופעת כל שבעה בין פוסקת מיד דכתיב דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהי' בנדתה. אם פוסקת לערב שביעי טובלת וטהרה לבעלה ולא הטעינה הכתוב ספירה ואחר אלו הימים נכנסים אחד עשר ימים שכך דינן (ראית) [ראתה] פעם אחת הן רב הן מעט ופסקה לערב מונה למחרתו נקי וטהרה, ראתה שני ימים ופסקה לערב סופרת למחרתו נקי וטהורה, ראתה ג' ימים נעשית זבה גדולה וטעונה ספירת ז' נקיים ועליה נאמר וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. ואחרי ספירת ז' נקיים חוזרת לפתחה להיות נדה וטמאה שבעה הן בראיה אחת הן בראיות ז' ימים. ואלו הדינים מפורשים בסוף מסכת נדה לר' אליעזר בן עזריה הלכה למשה מסיני לר' עקיבא קראי ומפרש להו התם, (ויען שהברייתא ארוכה ומדרש המקרא לא כתבתיה.) והכי תניא יכול הרואה ג' ימים בתחלה תהא זבה וכו', [ויען שהברייתא ארוכה ומדרש המקרא לא כתבתיה], ואפילו לא יצא הדם לחוץ אלא שנעקר מן המקור ובא לפרוזדור טמאה להיות נדה בימי נדה וזבה בימי זבה כדתנן ביוצא דופן [מ' א'] כל הנשים מטמאות בבית החיצון שנאמר דם יהיה זובה בבשרה, פי' בעוד הדם בבשרה טמא. ותנן [שם] מטמאות בכעין החרדל ובפחות מכאן. והזבה בכרת כנדה שנאמר כל ימי זוב טומאתה כימי נדת[ה תהיה] טומאתה יהיה לה.
